כשעמיחי פרסם את הנושא השנתי לקראת עונת המלפפונים היה לי ברור שאכתוב עליהם. על הקבוצה שאני אוהב בשלהי הקריירה של כוכבה הגדול ביותר, בניסיון אחרון בהחלט לזכות באליפות. עונות 2003-4 ו 2004-5 היו חלון הזדמנויות אחרון עבור אינדיאנה פייסרס להביא לרג'י מילר את האליפות שכל כך הגיעה לו, והיא הייתה קרובה לכך דווקא עם שחקנים שלא ענו לשם ג'יילן רוז או מארק ג'קסון. מהצד השני, אחד מסיפורי האנדרדוג הגדולים שידעה הליגה, קבוצה של חמישה (ויותר) שחקנים אפורים וקשוחים שזכו באחת האליפויות המרגשות והמדהימות בהיסטוריה של הכדורסל. כשהליגה פרסמה השנה את 75 השחקנים הגדולים שלה לכבוד יום הולדתה, לכל 75 האלופות היה נציג אחד לפחות, מלבד אחת. רק אלופה אחת לא הביאה אף שחקן משורותיה לרשימה המכובדת, שכללה את דמיאן לילארד וראסל ווסטברוק. דטריוט פיסטונס של תחילת שנות האלפיים הייתה עבורי כל מה שיפה בכדורסל: רכז יעיל ואפרורי, שחקן שהיה מאוד קרוב לחמישה תארי "שחקן ההגנה" רצופים וחבורה מתואמת וקשוחה של שחקנים שהמילה "נשמה" התבטאה בכל תנועה שעשו על המגרש. הקבוצה האהובה מול האלופה האהובה, מתכון בטוח לרגשות מעורבים של אוהד ולסיפור כדורסל גדול.

היריבות הזאת זכורה בעיקר בעקבות אותו יום מר ונמהר. ה 19 בנובמבר 2004 הוא תאריך שהליגה הייתה רוצה מאוד לשכוח. יהיו כאלה שיגידו שהצלקת שנשארה מאותו הערב עדיין נוכחת ומשפיעה עד היום. אבל הקטטה הזאת, שלא אתעכב עליה יותר מדי בפוסט הנוכחי, הייתה בסופו של דבר רק ביטוי חיצוני ולא מרוסן של מתח ותחרותיות שהתוותה בין המועדונים בשנים הספורות שקדמו לה. קל מאוד ליפול אל תוך מסקנות שטחיות ולראות את הקטטה ההיא כאיבוד עשתונות של כמה שחקנים שהיה חסר להם בורג או שניים. זה כמובן נכון, אבל לא מספר את כל הסיפור. הסיפור הזה, שקיבל את הצורה הקיצונית באותו הלילה, כלל בתוכו הרבה מאוד כדורסל, רגעים דרמטיים וגם קבוצה אחת ברקע שאוהבת להידחף לכל דבר שזז: לוס אנג'לס לייקרס.

ליגה בהנגאובר

השנה היא 1999. הליגה עומדת להיכנס אל העשור הראשון של שנות האלפיים מתוך עמדה בעייתית. משאבת הרייטינג של שיקגו התפרקה והשאירה חלל גדול אליו ניסו כל קבוצות הליגה להיכנס. קבוצות ניסו לעשות הכל כדי להגיע אל הפסגה שאלוהי הכדורסל חסם את הגישה אליה בגופו כמעט עשור שלם וביצעו מהלכים קיצוניים כדי להתחזק כמה שיותר מהר. אם זה לא מספיק, הליגה הייתה בעיצומו של גל שביתות שחקנים שהחריפה שבהם השביתה את תחילת עונת 98-9 שארכה 50 משחקים בלבד ללא שבוע אולסטאר, בסופה זכו הספרס באליפות הראשונה שלהם מול הניקס. הליגה הייתה זקוקה לעוד שושלת שתביא את האוהדים למגרשים ותייצר קבוצה שכולם יאהבו לשנוא או לאהוב, שני הרגשות מוכרי הכרטיסים האפקטיביים ביותר. אבל יותר מכל, הליגה הייתה חבולה. החוקים הרופפים של שנות התשעים הובילו למשחק אגרסיבי ואלים לפרקים שלא תמיד תאם את בריאותם של השחקנים ואת טעמם של הצופים בליגה. בקיץ של 1999 העבירה הליגה חוקי עבירות קשוחים יותר והתחילה את המגמה שהובילה למשחק השנוי במחלוקת שאנחנו מכירים היום. שחקנים מבוגרים יותר היו צריכים להתאים את סגנון המשחק שלהם אל חוקי העבירות החדשים ומנהלי הקבוצות ניסו לבנות התקפות והגנות שיתאמו את הרוח החדשה שהליגה מנסה לייצר.

כל סיפור טוב של ה NBA מתחיל בדראפט. דראפט 99 לא היה מרשים במיוחד והוא לא ייזכר דרך הבחירות הראשונות שלו. הוא זכור בעיקר משום שבבחירה אחת לפני האחרונה האלופה סן אנטוניו בחרה בשחקן ארגנטינאי אלמוני העונה לשם מאנו ג'ינובילי. אבל עם כל הכבוד לג'ינובילי, שיקגו בולס המשתקמת (שזכו גם בבחירה הראשונה והכניסו לשורותיהם את אלטון ברנד) החליטה להשתמש בבחירה ה 16 שקיבלה מפיניקס כדי להביא לשורותיה שחקן מוכשר שספק אם הבינה את המשמעות של הבחירה בו – רון ארטסט. בבחירה ה 7 וושינגטון בחרו בריצ'רד המילטון.

נחזור אחורה כמה שנים, אל 1996. מפלצת צבע ושמה שאקיל אוניל מחפשת את עצמה לאחר עונה חלשה באורלנדו (במושגים שלו) ונראה ששני הצדדים לא מעוניינים להמשיך לעבוד יחד. באותו הקיץ, בדראפט שכלל שחקני היכל תהילה רבים (אלן אייברסון, ריי אלן, סטיב נאש, דורון שפר), בחרו הלייקרס בבחירה ה 13 את קובי בריאנט. הם החתימו את שאק ונכנסו לתקופה יציבה בה הקבוצה לא ירדה מהמקום הרביעי במערב ונתנה לשחקנים שלה לא מעט ניסיון פלייאוף. אלא שגם הדראפט הזה החביא בתוכו כמה סיפורי כדורסל נפלאים, שניים מהם שייכים אל הסיפור שלנו. הראשון שייך לפורטלנד שבבחירה ה 17 הביאה אל שורותיה סנטר צעיר ומבטיח שהגיע היישר מהתיכון – ג'רמיין אוניל. וושינגטון בולטס החליטה להחתים לשורותיה שחקן אלמוני שלא הצליח להיבחר בדראפט וספק אם הבינה את המשמעות של הבחירה בו – בן וואלאס. בשנה שלאחר מכן בחרה בוסטון סלטיקס בבחירה השלישית את הרכז צ'ונסי בילאפס.

שיקגו, וושינגטון, בוסטון, פורטלנד. ארבע קבוצות שאין להן שום קשר לסיפורנו מחזיקות בארבעה חלקים מרכזיים שבנו את היריבות הגדולה של השנתיים ההן. כל אחת מהן וויתרה בתורה ושלחה את השחקנים שלה לטיול – לפעמים ארוך ומפותל – שהוביל אותם אל אותו ערב בנובמבר וכל מה שנבנה סביבו. הרבה כוכבים הסתדרו בשמיים כדי לייצר את אותה תקופה קצרה בה שתי הקבוצות שאפו לשבור את רצף האליפויות של הלייקרס ולזכות באליפות שהייתה חשובה מאוד עבור המועדונים הלא-אטרקטיביים.

הכי קרוב שאפשר

אין הרבה מה להוסיף על האליפות הראשונה של הלייקרס בשנת 2000 ועל הדואו שדרס את הליגה בשנים העוקבות. שני כוכבים נוצצים חמושים במאמן עם רקורד מוכח וליגה שעוד מחפשת את עצמה. כמו כל שושלת, גם זאת של הלייקרס הצליחה לצבור לעצמה אויבים בקצב מסחרר: שלוש פגישות רצופות בפלייאוף עם סקרמנטו המלהיבה כשהאחרונה זכורה לאוהדי הליגה היטב. החלוקה הלא-רשמית של האליפויות עם סן אנטוניו, המפגשים עם הבלייזרס ופרפורי הגסיסה של יוטה. המערב המפוצץ בכישרון נאבק על הכרטיס השנתי לגמר מול יריבה מזרחית תורנית שהייתה אמורה להיות נחותה משמעותית אבל הקבוצות לא הצליחו למצוא את היכולת להתמודד עם הדומיננטיות של שאק מתחת הסל והמשחק חסר הפשרות של קובי. עלייה לגמר מהמערב הייתה משולה לאליפות כמעט וודאית. הסיטואציה הזאת, שהייתה נכונה גם במחצית השנייה של העשור הקודם, הובילה לתחלופה גבוהה בצמרת של המזרח ויצרה כמה יצורי כלאים מוזרים שניסו את מזלם על הבמות הגדולות ביותר. הראשונה לעשות זאת בעידן הת'ריפיט של הלייקרס הייתה אינדיאנה פייסרס בהנהגת רג'י מילר שביקשה להסיר את הקללה מעל המועדות ולזכות באליפות הראשונה בתולדותיה.

לאחר כמה עונות של גישושים, עונת 1999/2000 הייתה שייכת כמעט לגמרי ללייקרס. הקבוצה סיימה את העונה עם מאזן מעולה של 15-67 והובילה בהליכה את העונה הרגילה בלי שום תחרות. השאלה היחידה שנותרה היא האם שני הכוכבים שלה יוכלו לתרגם את הכישרון העצום לפלייאוף הצפוף בצד המערבי. ובכן, הלייקרס הגיעו אל הגמר בקושי ועם שתי סדרות שהלכו למשחק אחרון ומכריע (מול הקינגס בסיבוב הראשון ומול פורטלנד בגמר הקונפרנס). בגמר חיכתה לה אינדיאנה עם הרכב יעיל ומבטיח: מארק ג'קסון להטט עם הכדור, ג'יילן רוז ורג'י מילר תפרו זריקות מכל מקום וסנטר לא רע העונה לשם דייל דייויס היה אמון על הצבע. הייתה לפייסרס רק בעיה אחת, והיא שקלה 153 ק"ג – שאקיל אוניל. הקבוצה הצנומה מהמזרח לא ממש ידעה מה לעשות מול הסנטר של הלייקרס שעשה ככל העולה על רוחו בדרך ל 38 נקודות למשחק (לא ירד מ 33 נקודות באף משחק) ו 16.7 ריבאונדים. שאק היה כתובת פעם אחר פעם לכדורים מתחת לסל וגם במשחקים בהם שאר השחקנים של הלייקרס לא הצליחו לקלוע (כולל אותה תבוסה במשחק החמישי ב 33 נקודות, הגבוהה ביותר של הלייקרס בהיסטוריה של הגמר) הוא התעלל פעם אחר פעם בדייוויס המסכן. הלייקרס ניצחו את הסדרה בשישה משחקים והכניסו את הליגה אל האלף השלישי שגורלו לא היה ברור בכלל. שושלת חדשה נולדה.

בשנתיים העוקבות התלבטו הפייסרס האם להשאיר את הליבה שהביאה אותם לגמר או לבנות מהר קבוצה צעירה מסביב למילר המזדקן. התשובה לא איחרה לבוא: מארק ג'קסון חתם בטורונטו ואינדיאנה וויתרה על הסנטר שלה דייל דייויס שהיה אהוד על אוהדי הקבוצה לטובת ג'רמיין אוניל מפורטלנד. המטרה הייתה לחזק את עמדת הסנטר שהייתה בעוכריה של מעצמת החיטה והתירס ולנסות להתאים אותה אל הסגנון החדש בליגה. ההימור הזה, שעלה לקבוצה בעונת 2000/1 החלשה בה היא הגיעה למקום השמיני והודחה בסיבוב הראשון על ידי פילי של אייברסון, התחילה לקבל צביון שונה. הסנטר החדש התחיל לפרוח ובקיץ של 2002 הקבוצה שלחה בטרייד ענק את ג'יילן רוז לשיקגו וקיבלה תמורתו את בראד מילר, כמה שחקנים משלימים וחיית הגנה ושמה רון ארטסט. האם ההימור ישתלם? האם לאחר שהייתה קרובה לאליפות ופירקה את החבילה תוכל אינדיאנה סוף סוף לזכות בטבעת?

הבוכנות מתחילות להתניע

המחצית השנייה של שנות התשעים בדטרויט הייתה שייכת אך ורק לגרנט היל. השחקן, שהיה מעין גרסה מוקדמת של ראסל ווסטברוק, נבחר על ידי הקבוצה והיה שם בעיקר על תקן המוביל בכל קטגוריות הסטטיסטיקה האפשריות. היכולת הטובה שלו לא תורגמה לריצת פלייאוף משמעותית והשאירה את המועדון הקשוח באופן קבוע בחלקים התחתונים של הטבלה. בקיץ של 99 החליטו כל הצדדים לסיים את דרכו בקבוצה והוא הועבר לאורלנדו, ששלחה לדטרויט בתמורה שני שחקני הגנה קשוחים – צ'אקי אטקינס הננס ופורוורד שרירי אחד – בן וולאס. הטרייד הזה שהיה כל כולו רווח נקי של הפיסטונס התחיל את דרכו של אחד ממעצבי ההגנה המודרנית של ה NBA. מכונת הסטטיסטיקה גרנט היל הוחלפה בשחקן שקלע באורלנדו 4.8 נקודות ודיוק של 42.3% מהקו, נמוך יותר מהקליעה שלו מהשדה. כמובן שהקבוצה הייתה צריכה נקודות אבל הבחירה האסטרטגית בוואלאס הייתה החלטה של להיות או לחדול. בסוף העונה, בה השחקן השתפר משמעותית בגזרת הריבאונד והתחיל למצב את עצמו כסנטר הגנתי מצוין, הקבוצה שהגיעה למקום העשירי החליטה להפקיד את ניהול הבנייה המחודשת בידיו של המאמן ריק קרלייל. הקבלות הגיעו מייד: מקום שני במזרח עם 50 ניצחונות והדחה בסיבוב השני של הפלייאוף מול הסלטיקס. וולאס הוביל באותה העונה את הליגה בריבאונדים וחסימות, נבחר לחמישייה השלישית ולחמישיית ההגנה הראשונה. בתזמון מושלם החתימה הקבוצה את צ'ונסי בילאפס החופשי מבוסטון ואת ריצ'רד האמילטון מוושינגטון ובחרה בבחירה ה 23 של הדראפט את טיישון פרינס. מפלצת חדשה נולדה משום מקום בעיר תעשיית הרכב.

עונת 2002/3 הייתה כבר סיפור אחר לגמרי. עם 91.4 נקודות למשחק בעונה הרגילה (מקום 26 בליגה) דטרויט עשתה את דרכה למקום הראשון במזרח דרך ההגנה. קרלייל דאג שבכל רגע נתון יהיו על המגרש חמישה שחקנים שלא יתנו לאף שחקן של היריבה לנשום כשהוא רק מתחיל לחשוב על קליעה לסל. וולאס, חמוש בתואר שחקן ההגנה מהעונה הקודמת, חסם כל מי שרק התקרב לטבעת והתעלל בסנטרים גבוהים וחזקים ממנו. הוא הוביל את הליגה עם 15.4 ריבאונדים למשחק (שיא קריירה) והיה המנוע ההגנתי של הקבוצה הלוחמת. ניהול ההתקפה היה שייך לבילאפס כאשר ריצ'רד המילטון, תלמיד מובהק של שיטת הריצה האינסופית ובריחה מהשומר (שהייתה שייכת לרג'י מילר הרבה לפני שסטף קרי הפך את הכדורסל לתחרות ריצה למרחקים קצרים) הוביל את קלעי הקבוצה עם כמעט 20 נקודות למשחק וקליעת מיד ריינג' מצוינת. בפלייאוף הקבוצה התקשתה מאוד אבל הצליחה להגיע אל גמר המזרח והודחה בסוויפ על ידי ג'ייסון קיד והנטס שבתורם נכנעו לספרס בגמר שנשאר בשליטה מערבית אבל הציג לראשונה במילניום אלופה שלא הייתה הלייקרס. למרות ההצלחה הגדולה נוצרה תחושה שהשיטה של המאמן בפלייאוף הייתה שמרנית מדי ובמהלך שהרים לא מעט גבות החליטה הקבוצה לפטר את ריק קרלייל ולהעסיק תחתיו את לארי בראון מהסיקסרס. קרלייל סיים את דרכו עם תחושת החמצה (וככל הנראה לא מעט כעס) והתחיל לעמוד על הקווים של קבוצה אחרת שהייתה זקוקה לאדם שיחבר את חלקי הפאזל שלה – אינדיאנה פייסרס.

חלק ראשון – 2003/4

איזו עונה זאת הייתה. דראפט עמוס כישרונות (לברון, ווייד, בוש ואנתוני), אלופה עם שני קוסמים מחו"ל וטים דאנקן אחד, הנטס ההגנתיים בהובלת ג'ייסון קיד, עונה חלומית של מינסוטה בהובלת קווין גארנט והמון סימני שאלה סביב חדר ההלבשה של הלייקרס, שבתורה החתימו שני שחקני היכל תהילה נוספים – קארל מאלון וגארי פייטון. בתוך כל הקלחת הזאת היה אפשר בקלות לפספס את שתי המזרחיות האפורות שהגיעו אל העונה חדות וממוקדות מטרה. מהצד האחד דטרויט של וולאס ובילאפס עם חיזוק משמעותי בדמות ראשיד וולאס (שיאן טכניות סדרתי כולל 41 שריקות לרעתו בעונת 2001, שיא שעדיין לא נשבר ובחוקים הנוכחיים הוא די בלתי שביר) והגנת הברזל שהתחילה להזכיר את הימים היפים של המועדון משנות ה 80 והמצד השני אינדיאנה של מילר וקרלייל עם ג'רמיין אוניל וחמום מח אחד שלא היה אפשר להזיז ממנו את העיניים – רון ארטסט.

מי שחושב שדריימונד גרין, מרכוס סמארט ופטריק בברלי הם שחקנים שנויים במחלוקת כנראה שלא שמע ארטסט. השחקן המשופם שגדל בקווינס שבניו יורק והיה עד לרצח חברו לקבוצה על ידי רגל שולחן שבורה הגיע לליגה כאמור בשנת 99 ומייד היה ברור שהוא מגיע להוכיח. התקדמות יציבה לאורך השנים הפכה אותו למגן מעולה עם יד רכה, אחוזים מצוינים מהשדה וגם תזמון והבנת משחק שאי אפשר ללמד בהגנה ובהתקפה. כשהצליח לשמור את הפוקוס והאנרגיות על המגרש הוא היה שחקן שלם שכל קבוצה הייתה חולמת עליו. אחת המשימות החשובות של קרלייל, מילר ושאר הקבוצה הייתה למנוע מהבחור כמה שיותר להיכנס למריבות והתמורה שקיבלו הגיעה לשיאה בעונת 2003/4. אינדיאנה של קרלייל הייתה דומה מאוד לדטרויט תחת שרביטו בעונה הקודמת אבל עם התקפה טובה הרבה יותר ומשחק איטי ומרווח בהנהגת אוניל. הידיעה שרג'י מילר עושה את דרכו לקראת פרישה רק עודדה את הקבוצה שהשתלטה על העונה הרגילה בדרך למאזן הטוב ביותר בליגה עם 61 ניצחונות בסופה עצר ארטסט את רצף הזכיות של בן וולאס בתואר שחקן ההגנה של העונה ואוניל שהיה בסביבות החיוג של ה MVP.

דטרויט תחת שרביטו של לארי בראון הייתה עסוקה בעיקר בהידוק הקונספט. ההגנה המשיכה להיות הלחם והחמאה של הבוכנות (מקום שני בליגה) וההתקפה הייתה תמיד מספיק טובה כדי לשים מספיק נקודות על הלוח. בילאפס ניהל את ההתקפה, ראשיד וולאס והמילטון דאגו לנקודות, בן וולאס חסם את הכניסה לסל מכל הכיוונים ופרינס הצעיר השלים נהדר את החבורה. הקבוצה הגיעה למקום השני במזרח הרחק מאחורי הפייסרס ונכנסה לעוד פלייאוף עם תקווה ללכת עד הסוף. השמועות מחדר ההלבשה של הלייקרס וידיעה שחזרה על אליפות שנייה ברציפות על ידי סן אנטוניו תהיה קשה במיוחד העלו את הסיכוי לאלופה ראשונה מהמזרח מאז מייקל ג'ורדן. במהלך העונה המילטון שבר את האף ושיחק את המשך העונה עם מסיכה (שהפכה לסימן ההיכר שלו) בידיעה שכל פגיעה קטנה בפרצופו יכולה לסיים לו את הקריירה. המילה אליפות אולי לא נאמרה בתקשורת אבל ייתכן מאוד שבמסדרונות הקבוצה היו מי שהרשו לעצמם להאמין.

הפלייאוף התחיל עם שתי סדרות קלות עבור שתי הקבוצות. אינדיאנה לא ממש הזיעה מול בוסטון השמינית ודטרויט שמטה משחק אחד אבל ניצחה ארבעה מול מילווקי בפלייאוף השני בו גם הסיבוב הראשון היה הטוב משבעה משחקים. בחצי הגמר חיכה לדטרויט אתגר גדול בהרבה בדמות הנטס, פיינליסטית העונה הקודמת בראשותו של ג'ייסון קיד. קיד וחבורתו לא התקשו מול הניקס בסיבוב הראשון בדרבי הניו יורקי והגיעו לדטרויט במטרה לחזור אל הגמר. הסדרה עצמה, על אף שנגמרה ב 7 משחקים, הורכבה בעיקר ממשחקים חד צדדיים. שתי הקבוצות שמרו על הביתיות בארבעת המשחקים הראשונים אלא שבמשחק החמישי הנטס פתחו פער משמעותי והיה נראה שהם הולכים לגנוב את הביתיות. דטרויט חזרה לעניינים וכשנשארו שניות בודדות לסיום, בפיגור 3, צ'ונסי בילאפס קלע זריקה מהחצי והכריח תוספת זמן. שתי תוספות זמן נגמרו בתיקו ורק בשלישית הנטס לקחו אחריות על המשחק וטסו לניו ג'רזי עם ידיעה שניצחון אחד יוביל אותם לגמר המזרח. דטרויט הצליחה לנצח במשחק השישי בחוץ בין השאר הודות ל 20 ריבאונדים של בן וולאס וחזרו הביתה לנצח בקלילות את משחק 7.

הסדרה המקבילה הייתה יחסית דומה. הפייסרס וההיט ניצחו כל אחת את משחקי הבית הראשונים שלהם כאשר החניכים של ריק קרלייל היו עדים לראשונה ללהטוטים של הרוקי החצוף דווין וייד. משחק 5 כבר היה יותר מדי עבור מיאמי שלא הצליחו לקלוע ברבעים השני והשלישי וההפסידו את המשחק בדרך להפסד הסדרה במשחק 6 וניצוצות ראשונים של תור הזהב של המועדון. במערב הלייקרס פגשו את הספרס האלופים וממש כמו אינדיאנה סגרו את הסיפור ב 6 משחקים במה שהיה נראה כמו סדרת הגמר האמיתית של אותה העונה. היה ברור שהסיכוי של הקינגס או מינסוטה לעבור את הלייקרס יהיה קלוש ושאלופת המזרח תצטרך לנסות את כוחה מול קבוצת הסופרסטארים. ההגעה לשם, כך מסתבר, הייתה צריכה לעבור דרך אחת הסדרות ההגנתיות והפיזיות ביותר של העשורים האחרונים.

כבר מרגע השריקה במשחק 1 שבבאנקרס לייף פילדהאוס היה ברור שרק קבוצה אחת תצא מהסדרה הזאת בחיים. כל קליעה בסדרה הזאת נראתה כמו נס קטן וייתרון 5 היה נראה בערך כמו ייתרון 20 בשנים האחרונות. בלי אף סל קל, רבעים שלמים שנגמרו עם כמות נקודות חד ספרתית וכמות אירבולים כתוצאה מאפיסת כוחות שלא הייתה מביישת עונה שלמה. שתי הקבוצות ידעו שכל נקודה חשובה ושהן יכולות להיקלע לדקות ארוכות בהן לא תהיה להן אפשרות להוסיף נקודות ללוח. שתיהן הראו ל NBA איך באמת נראית הגנה.

הרבע הראשון היה בעיקר בשליטת הפיסטונס. המילטון ובילאפס קלעו נקודות מהירות ומהצד השני אוניל וארטסט התקשו לייצר את ההתקפה שהם רגילים אליה. לקראת סוף הרבע דטרויט הובילו 23-14 אבל הפייסרס הצליחו לצמצם את ההובלה ל 4 לאחר סיום הרבע. הריצה של הצהובים נמשכה ומהלך סל ועבירה של אוניל הביא לה יתרון ראשון מאז הדקות הראשונות למשחק. שום דבר לא עבד לדטרויט שירדה בפיגור 48-41 לחדר ההלבשה לאחר 24 דקות של כדורסל. הרבע השלישי היה יחסית שוויוני כאשר מלבד בילאפס והמילטון כמעט אף אחד בדטרויט לא הצליח לקלוע בעוד בצד השני נקודות חשובות של ארטסט וג'ונתן בנדר מהספסל התחילו להגדיל את הייתרון. למרות הכל דטרויט הצליחו להישאר בעניינים וסיימו את הרבע השלישי בפיגור 5 בלבד. ברבע הרביעי הקבוצות החליפו את ההובלה וחצי דקה לסיום הלוח הראה שוויון – 74-74. למרות המתח האמיתי ששרר במקום כל אוהבי הכדורסל ידעו מה הולך לקרות. רג'י מילר ברח מהשומר דרך חסימה, קיבל את הכדור ועלה לזריקה לשלוש. למרות שהחטיא את 8 הזריקות האחרונות שלו, שהיה הרחק משיאו ולא ממש הבריק בפלייאוף האחרון מילר היה שם בדיוק כשהיה צריך אותו, ברגע שבו הכדורסל הופך למרוץ נגד הזמן. דטרויט לא הצליחו לקלוע והמשחק הראשון הלך לטובת הפייסרס – 78-74.

הדרמה של המשחק השני התחילה עוד לפני שהשחקנים התחילו להזיע. ראשיד וואלאס, אדם שאחד מתחביביו הוא לספק הצהרות תמוהות ולחזור על אותו משפט שוב ושוב בראיונות, סיפק לעיתונאים בדיוק מה שהם היו צריכים: "אתם יכולים לפרסם את זה בעמוד הראשון, בעמוד האחרון או בעמוד האמצעי, אנחנו הולכים לנצח את משחק 2". לפני המשחק ולכל אורכו השמיעו השדרנים שוב ושוב את האמירה של ראשיד שהצטרפה ללא מעט אמירות אייקוניות שלו כמו אותה מסיבת עיתונאים בה ענה על כל שאלה ששאלו אותו את התשובה המפורטת "both teams played hard". ההבדל היה שההצהרה לפני משחק 2 הייתה הרבה מעבר לסתם תשובה, היא הלכה כנגד כל ההערכות ועמדה בסימן שאלה גדול בחלקים רבים של המשחק השני, נקודה שהפרשנים אהבו להזכיר שוב ושוב.

המשחק השני היה תמונת מראה של המשחק הראשון. הפייסרס פתחו בסערה ומילר קלע 6 מהירות בפתיחת המשחק אלא שלאט לאט דטרויט התחילה לנגוס בהפרש, אם אפשר לקרוא לזה ככה. השמירות התהדקו יותר ואף אחד משני הצדדים לא הצליח לחבר כמה נקודות רצופות, בדרך ל 17-12 לאינדיאנה בסיום הרבע הראשון. דטרויט המשיכה לחפור את דרכה חזרה ואף אחת מהקבוצות לא הצליחה לפתוח יתרון משמעותי. בן וולאס שיחק מעט מאוד במחצית לאחר שנכנס לבעיית עבירות מה שנתן לאוניל חופש פעולה גדול יותר. עוד כמה סלים גדולים של רג'י מילר הורידו את שתי הקבוצות לחדר ההלבשה בתוצאה 41-37 לאינדיאנה. הרבע השלישי היה צמוד לכל אורכו ונגמר 55-54 לאורחים, רבע אחד לסיום. הסיפור האמיתי של המשחק האייקוני הזה היה החסימות. לקראת סוף הרבע הרביעי דטרויט חסמה 18 זריקות של שחקני הפייסרס שמלבד מילר וכמה שחקני משנה לא קיבלה תפוקה מספיקה מהשחקנים המרכזיים שלה. הקליעות שנכנסו היו קשות ורובן היו עם יד על הפרצוף, מה שגרם לתסכול גדול בקרב השחקנים. אבל 18 החסימות ההן, שהיו קרובות מאוד לשיא הפלייאוף שעמד על 20, לא היו שוות כלום אלמלא החסימה ה19 שעד ללברון ג'יימס של 2016 לא נראתה כמותה בתולדות הפלייאוף. התוצאה: 69-67 לדטרויט, 25 שניות לסיום. בילאפס ניסה לחדור לסל עם 4 שניות לסיום שעון ההתקפה ואיבד את הכדור. טינסלי קלט אותו מיד ושלח מסירה מהירה אל רג'י מילר מול נתיב פנוי לגמרי אל הסל. ייתכן שאם לא היה עייף כל כך הוא היה מצליח לעלות ללייאפ מהר יותר ולהבטיח שוויון 18 שניות לסיום. אלא שאז, קרה הדבר הבא:

אחת הטענות כלפי ריק קרלייל בעונתו האחרונה בדטרויט הייתה שלא נתן מספיק זמן משחק לטיישון פרינס. מאותו הרגע, שאני בטוח שרודף את קרלייל עוד בלילות, היה ברור לכולם מדוע. כל הסימנים היו לטובת אינדיאנה: מילר, קלאץ', משחק פיזי ותוצאה צמודה למרות אחוזים מזעזעים. מתכון בטוח לשתי נקודות שהיו יכולות להשוות את המשחק ואולי גם לגמור את הסדרה. המילטון דייק פעמיים מהקו והפיסטונס הדהימו את ארצות הברית וזכו בביתיות מול הקבוצה הטובה בליגה. הסדרה עוברת לדטרויט.

במשחקים השלישי והרביעי זכינו לראות לראשונה קבוצה עוברת את רף 80 הנקודות. המשחק השלישי היה כולו של דטרויט שניצחה את הרבע הראשון 27-14 ולא שמטה את הייתרון עד סוף המשחק. במשחק הרביעי היה תורם של הפייסרס להתחיל להכניס את הכדור לסל וריצות מהירות ברבעים הראשון והשלישי עשו את העבודה והחזירו את הסדרה לשוויון. ייתרון הביתיות היה נראה כמו המלצה בלבד כשדטרויט שוב ניצחו באינדיאנה במשחק התפוצצות של ריצ'רד המילטון שקלע 33 נקודות כאשר הקלעי המוביל של הפייסרס היה ארטסט עם 13. 83-65 הייתה התוצאה במשחק החד צדדי הזה ושתי הקבוצות הגיעו מותשות אל המשחק השישי בדטרויט בו חלום האליפות של אינדיאנה היה על הכף.

המשחק השישי נפתח בסערה כאשר אינדיאנה קולעת מכל הטווחים והפיסטונס לא מוצאים את עצמם. 9 נקודות בלבד קלעה הקבוצה הביתית עד ששתיים מהקו של בילאפס העלתה אותם לדו ספרתי בדרך לסיום רבע ראשון 23-11 לאינדיאנה. הייתרון נשמר גם בתחילת הרבע השני אבל אז דטרויט פתחו בריצה וצמצמו את ההפרש לשלוש בעיקר דרך הגנה מהודקת ודיוק ממרחק של המילטון וראשיד אבל טעות בהגנה על הפוזשן האחרון הורידה את השחקנים המותשים להפסקה 33-27 לאורחים. בראיון המחצית שנתן ג'רמיין אוניל, הסקורר המוביל של אינדיאנה באותה הסדרה, הוא נשען על המראיין והיה נראה שכלו כוחותיו. המאבק עם וולאס מתחת לסל בהגנה ובהתקפה והמלחמה העיקשת על כל ריבאונד (שהייתה בסופו של דבר המפתח לניצחונות רבים בסדרה) שאבה ממנו כל טיפת זיעה אפשרית ולמרות שהקבוצה לא שמרה על הכדור היטב היא עלתה למחצית השנייה עם ייתרון משמעותי. המחצית השנייה הייתה שייכת בעיקר לקבוצה שהצליחה לעמוד על הרגליים. המילטון לקח את ארטסט לטיולים ברחבי המגרש, וולאס המשיך לנתר לעבר כל כדור ולחסום את הגישה לסל. אוניל היה היחיד שהשאיר את הפייסרס עם הייתרון שהלך והצטמצם עד סיומו של הרבע השלישי. המילטון קבר מיד-ריינג' שצמצם את ההפרש לנקודה אבל אנתוני ג'ונסון מאינדיאנה קלע שלשה חשובה על הבאזר שהשאירה את הרבע האחרון עם התוצאה 50-46 הנמוכה. המשחק חזר להיות תלוי בשני האלמנטים המרכזיים לאורך הסדרה: הגנה ועייפות.

בפתיחת הרבע הרביעי המילטון ואוניל החליפו סלים והובילו את המשחק לייתרון 3. בילאפס, שהיה לא יציב במיוחד לאורך הסדרה, עלה לשלשה מכדרור (אותן הוא לא קלע באחוזים נפלאים) ופגש את הרשת. שוויון 54, 9 דקות לסיום. הקבוצות לא קלעו שתי דקות תמימות עד שמילר שבר את הקרח עם שלשה והעלה את קבוצתו לייתרון 3. דטרויט לא הצליחו לענות וארטסט כדרר היישר אל ההגנה של טיישון פרינס שחטף את הכדור והוביל למתפרצת בסופה בילאפס קבר עוד שלשה חשובה. ג'ונסון קבר עוד מיד ריינג' חשוב, ההתקפה של דטרויט התבלבלה והכדור הגיע לבן וולאס שקפץ מעל אוניל ושם את הכדור בסל. עדיין תיקו. חסימה גדולה של פרינס הובילה להתקפה של דטרויט שנעצרה כשארטסט פגע בפניו של המילטון וחטף טכנית. המילטון קלע שתיים מהקו, בילאפס החטיא זריקה אבל ראשיד אסף את הכדור בדרך לדאנק מהדהד. אוניל ענה בסל משלו והמילטון, שעשה בית ספר לשחקן ההגנה של העונה, קלע שתיים חשובות והשאיר את ההפרש על 4 לטובת דטרויט, דקה לסיום. ארטסט החטיא הטבעה ובצד השני מי אם לא טיישון פרינס נעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של אינדיאנה עם שלשה כואבת. אוניל עוד הספיק לקלוע וארטסט, שהיה חלש מאוד לאורך הסדרה, החטיא שלשה קשה מרחוק והמשחק נגמר: 69-66 לדטרויט, 4-2 בסדרה והגעה ראשונה לגמר הליגה לאחר בצורת של 14 שנים. כמה שבועות אחר כך היא הדהימה את הליגה עם תצוגת תכלית בגמר מול הלייקרס בסדרה ששווה פוסט נפרד בהחלט. דטרויט הייתה אחת הראשונות לזהות את פוטנציאל ההרס שטמון באופי של קובי בריאנט ונתנה לו את כל הסיבות בעולם לקחת את ההתקפה על עצמו ולזרוק בלי הכרה. המשחק הפסיכולוגי והניסיון לדרוך על היבלות של הלייקרס לאורך העונה גרמו לסופרטים מהמערב לנצח את עצמה ולא להוות יריבה בכלל לקבוצה המגובשת שעמדה מולה. ההפסד הצורב הזה בגמר הוביל לרצון של קובי להתנתק משאק סופית ובכך גרם להתפרקות השושלת המפוארת הראשונה של המילניום. דטרויט, לעומת זאת, כבר היו מוכנים בהחלט לעונה הבאה.

חלק שני – פתיחת עונת 2004/5 והמשחק שהרס הכל

לדטרויט של תחילת שנות האלפיים היו לא מעט יתרונות, אבל הגדולה האמיתית שלה הייתה היכולת להבין את הקבוצה היריבה, להציב מולה מראה ולחשוף את כל הפגמים שלה. היא עשתה זאת באופן מושלם מול הלייקרס אבל יותר מכך הצליחה במשימה מול הפייסרס בגמר המזרח. השחקנים ידעו שג'רמיין אוניל ישיג את הנקודות שלו וסמכו על בן וולאס שיעשה הכל כדי להקשות עליו, כדי להתמקד ברון ארטסט, הלב של הקבוצה מאינדיאנה. בילאפס, ראשיד והמילטון עשו עליו עבודה הגנתית מופלאה ולא אפשרו לוורסטיליות שלו לבוא לידי ביטוי והמילטון פרפר אותו בהתקפה ולא נתן לו הזדמנות להבין מה קורה בשאר המגרש. הם ידעו שארטסט מתוסכל הוא נזק מהלך עבור קבוצתו וידעו ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי להוציא אותו מאיזון. הטיפול בו היה המפתח לניצחון בסדרה שגם הוא הושג בקושי רב. למזלה ולדאבונה של אינדיאנה, הוא הגיע אל עונת 2004/5 חד, רעב ובעיקר מתוסכל.

24.6 נקודות, 50% מהשדה, 41.2% משלוש, 92.2% מהקו, 6.4 ריבאונדים ו 3.1 אסיסטים. זאת הייתה השורה הסטטיסטית של ארטסט ב 7 המשחקים הראשונים והאחרונים שלו באותה העונה, מספרים שיחד עם ההגנה המשתפרת שלו היו יכולים בקלות להכניס אותו לדיון על ה MVP. סביר להניח שהמספרים היו מתיישרים אבל גם עם נפילה קלה היה לו קייס להיות אחד השחקנים הטובים בליגה. הוא היה נחוש להוכיח לכולם שחוסר הניסיון שלו בפלייאוף הקודם לא הפיל את רוחו ושהוא יוכל להוביל את הקבוצה לאליפות במה שהסתבר כעונה האחרונה בהחלט של רג'י מילר. ואז, הוא חזר אל הפאלאס של אוברן הילס.

The malice at the palace – איזה כיף שכולם נגד אלימות

אין לי שום עניין להיכנס יותר מדי אל הפרטים של התגרה המפורסמת בסוף המשחק בין הקבוצות ב 19 בנובמבר 2004. רועי כתב עליה לפני שמונה שנים וסיכם את הדברים מצוין (מוזמנים לקרוא כאן: https://hoops.co.il/?p=36940). אני רוצה רק לעמוד על נקודה אחת שמפריעה לי בכל העיסוק הענף שמתקיים עד היום סביב אותו הערב ובאופן שבו הוא מוצג בדרך כלל:

אירועים חריגים נוטים להיות נטולי הקשר. מאוד קל לתייג אותם ולראות אותם מנקודת מבט צרה מבלי להתייחס אל הרקע הכללי שלהם, אל התחושות שהובילו אליהם ואל סיפור המסגרת שנוכח סביבם. במקרה שלנו, הקטטה בארמון של אוברן הילס הייתה אולי חריגה בכל קנה מידה אבל היא החזיקה רגשות ותחושות שהספורט התחרותי מתאמץ לשמר: תחרותיות, פיזיות, רצינות תהומית ובעיקר הליכה אל הקצה. כשספורטאים עולים על המגרש הם משאירים את העולם מאחור ומתמקדים בשבירה של היריב שמולם וכל האמצעים שבמסגרת החוק כשרים. יריבויות בונות כדורסל גדול, יוצרות באזז ומכניסות מיליארדים לכיסם של לא מעט אנשים כך שהתדהמה שהתלוותה אל הקטטה ההיא לא ממש הייתה מובנת. מי שיצא לו לראות את הסרטון מאותו המשחק יכול לשמוע את הפרשן מתאר באופן מדויק כל פרט קטן כאשר המצלמות מראות שוב ושוב את מה שקורה ומנסות למצוא כל פרט קטן שיאדיר את הסיפור עוד יותר. כשאני צופה בסרטון הזה אני לפעמים מרגיש שאני רואה את המשך המשחק והשדרן ממשיך לתאר בהתלהבות את הנעשה, כאשר בסוף התגרה יבואו אנשי הסטטיסטיקה ויטרחו להסביר כמה אנשים נפצעו, מה מידת החומרה של הפציעה שלהם ומי הורחק מהליגה לכמה משחקים. במקום לראות את משחק הכדורסל כמימוש מרוסן ומטאפורי של סיטואציה בה אנשים הולכים מכות קיבלנו אנשים הולכים מכות כהמשך ישיר ואולי גם טבעי של המשחק עצמו. כמעט כולם (כולל אלה שהשתתפו בקטטה) ידעו לגנות בקלות את מה שנעשה שם, להכות על חטא ולהתחיל "להסיק מסקנות". כל זה מפספס את העובדה שהליגה לא ממש משלימה עם העובדה שהיא מכילה בתוכה לא מעט אנשים עם סיפורי חיים קשים שמשתמשים בכח שלהם באופן אינסטינקטיבי כשהם מרגישים מאוימים. הפתרון של הספורט לרוב מתחיל ונגמר בהצעה המפתה לשחקנים לזכות בתהילת עולם והרבה מאוד כסף אם רק ישמרו על הכללים והחמרה הולכת וגוברת על כל מילה לא במקום. האם זאת הדרך לפעול מול מצבים כאלה, שבמובנים מסוימים יקרו על ומחוץ למגרש בכל מקרה? מסופקני.

חלק אחרון – המשך העונה ושקיעת הקבוצות

ארטסט הורחק לכל העונה, אוניל ל 15 משחקים ווולאס לשישה. דטרויט המשיכה את היכולת הנהדרת שלה מהעונה הקודמת כל הדרך למקום השני במזרח בעוד אינדיאנה חוותה נפילה משמעותית והגיעה למקום השישי. החיסרון ההגנתי היה בולט, בעיקר עבור קבוצה שההגנה הייתה הבסיס לכל המשחק שלה. זה לא מנע מרג'י מילר וחבריו לגבור בסיבוב הראשון על הסלטיקס בשבעה משחקים ולשחק מול דטרויט בחצי גמר המזרח בפעם השנייה ברציפות. התוצאה של הסדרה הייתה דומה ולמרות שאינדיאנה גנבו את המשחק השני הם ניצחו רק משחק אחד מתוך ארבעת האחרונים כאשר במשחקו האחרון במדי הקבוצה צלף רג'י מילר 27 נקודות. דטרויט עוד הגיעו עד לגמר הליגה ונכנעו בשבעה משחקים לסן אנטוניו בסדרה שגם היא דורשת התייחסות נפרדת. בסוף העונה ארטסט ביקש לעזוב את הפייסרס לאכזבת כולם והתחיל לנדוד בליגה כשהוא מחליף שמות בקצב מהיר מזה שהוא מחליף גרביים. מטא וורלד פיס (אחד משמותיו הרבים) סיים את דרכו בליגה כמי שאישיותו גברה על יכולותיו וגרמה ל NBA לפספס שחקן יחיד במינו.

גם הירידה של דטרויט לא איחרה לבוא. עוד כמה שנים תחרותיות שבסופן עזב בן וולאס את הקבוצה לטובת חוזה גדול כשבאמתחתו ארבעה תארי "שחקן ההגנה" והכרה מוגברת ביכולת שלו. וולאס הוא במובנים מסוימים אחד המייסדים הלא-רשמיים של משחק הסמול בול המוכר לנו כיום והוא היה הוכחה חיה וחד פעמית ליכולת של שחקנים נמוכים יותר להסתדר עם גבוהים דרך חכמת משחק, פיזיות ואתלטיות ברמה גבוהה. היכולת העל אנושית שלו לחסום זריקות גם כשהיה רחוק מהזורק היא עדיין חובת צפייה בכל הקשור להבנה עמוקה של החלק האפור על המגרש. למרות שהיה מאוד קשוח ואף מצא את עצמו הולך מכות מדי פעם, ההגנה של וולאס אף פעם לא הייתה אלימה ואגרסיבית כמו זאת של הבד בויס. הוא לא הציק לשחקנים באופן שיטתי או נדבק להם לגופייה אלא פשוט לא נתן להם לעבור והבהיר להם שכל ניסיון לעלות לזריקה יהיה חסר תועלת. אחת לכמה זמן הוא נתן משחקים מפתיעים התקפית עם קליעות מחצי מרחק ואסיסטים יפים אבל נשאר תמיד נאמן לעמדה שלו מתחת לסל ולקליטת הכדור בריבאונד. דריימונד גרין עד היום רואה בו אחד ממקורות ההשראה החשובים למשחק שלו.

סיום

לא מעט יריבויות בפרויקט הנוכחי התפרשו על פני כמה שנים, פגשו דמויות שונות ומשחקים שונים שהתפתחו במשך הזמן. התקופה הקצרה בה הפייסרס והפיסטונס החליפו מהלומות היא דוגמה ללא מעט סיפורים קטנים שמתפתה לשאול עליהם "מה היה קורה אילו". הסדרה האייקונית ב 2004 הייתה אמורה להיות פתיח לכמה שנים טובות של יריבות טובה בין שני מועדונים ופוטנציאל לא רע לראות עוד סדרות ואליפויות של אחת מהשתיים. ייתכן שכל זה לא היה קורה גם לולא זרק אותו אוהד מטומטם כוס בירה על פניו של ארטסט אבל ייתכן מאוד שכן. הסיפור הקטן הזה, שהמחשבות על המקומות אליהם היה יכול להתפתח מרשימות יותר מאשר המציאות שקרתה בפועל, אולי לא יהיה סיפור שייזכר לדורות אבל הוא חשוב לי בתור אוהב גדול של המועדונים ושל הקבוצות הספציפיות שהעמידו באותה התקופה. באופן אירוני אפשר לומר שאותי זה קצת משמח שהיריבות הזאת לא הייתה "אייקונית", "רבת השפעה" או "כזאת שתיזכר לדורות". היא פשוט הייתה – לא יותר ולא פחות – סיפור כדורסל נפלא.